A A A

מרדכי אנילֶביץ' היה מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה. נהרג בקרב מול הנאצים בגטו. בחייו ניחן בכושר מנהיגות בולט, ולאחר מותו נחרטה אישיותו כסמל לאומץ ולהקרבה.

היה משורר עברי, סופר אמן, חבר מחתרת, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות.


ראשית חייו
קובנר נולד בשנת 1918 לישראל ורחל בעיר הנמל סבסטופול שבחצי האי קרים באוקראינה. למד בגימנסיה העברית "תרבות" שבוילנה והיה ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו, בר קובנר (לימים מאיר וילנר), ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה), ואחר כך גם ממנהיגי התנועה בליטא ובפולין. אביו חלה ונפטר עוד בנעוריו. קובנר החל בלימודי אמנות פלסטית ב-1940 באקדמיה לאמנויות שליד אוניברסיטת וילנה ובסמינר למורים. במהלך לימודיו באוניברסיטה החל קובנר בכתיבה ופרסום של שיריו. הוא שאף לעלות לארץ ישראל עם חבריו, אולם בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין וליטא (וילנה נכבשה על ידי הנאצים ב-24 ביוני 1941) נאלץ קובנר להפסיק את לימודיו.

בשואה
בתחילה הסתתר עם 16 חברי השומר הצעיר במנזר האחיות הדומיניקניות שבפרברי העיר. לשבע מהנזירות שהסתירו אותו ואת חבריו, בהן אנה בורקובסקה, הוענקו אותות חסידי אומות העולם.‏[1] תוך זמן קצר שב לעיר והיה עד לאקציה הראשונה ב-2 בספטמבר ולאיסוף היהודים לעבודות כפייה. בתוך ימים אחדים הוקמו בווילנה שני גטאות ובהם רוכזו כל יהודי העיר וקובנר ביניהם. אחר כך המשיך בפעילות מחתרתית במסגרת השומר הצעיר.

לאחר שנודע לקובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה בהתכנסות בליל ה-31 בדצמבר 1941 את הכרוז בשם: "אל נלך כצאן לטבח!" "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".

הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה בכתב ההנחה שהאירועים אינם מקריים אלא תולדה של תוכנית כוללת ומרכזית שמקורה בדרגים הגבוהים ביותר של הגרמנים והיא מכוונת כנגד כל יהדות אירופה.[דרוש מקור] בינואר 1942 נמנה קובנר עם מקימי המחתרת הלוחמת שהוקמה בגטו, ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ–פּ–אוֹ; FPO) (כינויו המחתרתי היה "אוּרי").‏[2] לאחר שמפקדו הראשון של הארגון, יצחק ויטנברג, הוסגר לידי הנאצים, התמנה קובנר ביולי 1943 למפקד הארגון. במקביל החל בארגון בריחת צעירים מן הגטו ליערות לצורך חבירה לפרטיזנים. משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא אל היערות שבסביבת וילנה והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודיים.

ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, בראש קבוצת צעירים ליערות רודניקי (Rudninkai) שבקרבת וילנה והצטרף לתנועת הפרטיזנים היהודיים. אמו של קובנר נרצחה בפונאר, במסגרת חיסול הגטו, ביום שבו יצא מן הגטו ליער ואחיו הצעיר מיכאל נהרג בשורות הפרטיזנים הסובייטים.

תנועת הבריחה וארגון "הנקם" בתום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה, היה בין מארגני תנועת "הבריחה", וגם הקים עם חבריו את הארגון "די"ן - דם ישראל נוטר" הנקם". הגיע לארץ ישראל לראשונה באוגוסט 1945 (באונייה שמפוליון) כדי להשיג אמצעי לחימה קטלניים לארגון הנקם, כשבינתיים משמש סגנו יצחק אבידב (רייכמן) כמפקד "הנקם", אך נתפס ונעצר על ידי הבריטים. קובנר ישב - עם שני חבריו למעצר ולמאסר: ידידיה צפריר וחגי אבריאל כמה חודשים במאסר, קודם בקהיר שבמצרים, ואחר כך הועבר לכלא הקישלה ירושלים ולכלא החדש שבמגרש הרוסים. בתום המאסר, ראשית חודש מרס 1946, הצטרף עם קבוצה מחבריו הנוקמים לקיבוץ עין החורש, בו היה חבר עד יום מותו.

פרשת הדף הקרבי לאחר נפילת ניצנים במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית מלחמת העצמאות, גייס אותו שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי" לתפקיד קצין התרבות, ה"פוליטרוק", של החטיבה. עשה עם החטיבה את דרך הקרבות הארוכה והקשה שלה עד תום המלחמה. התפרסם בשנות המלחמה בעיקר בשל "הדפים הקרביים" שכתב. אחד הדפים האלה שחוללו סערה שגליה מכים עד היום היה הדף שכתב בעקבות כניעת ונפילת ניצנים. נפילת ניצנים הייתה מכה קשה לחטיבת גבעתי והשפעה קשה על היישובים בדרום. בחטיבה נוצר הרושם המוטעה שניצנים נכנעה בטרם כלו כל הקצין. רושם זה הוליד חשש פן יחדור הלך רוח מסוכן ותבוסתני של הליכה בשבי אל ליבות הלוחמים ותושבי היישובים שבמרחב החטיבה. החטיבה החליטה להילחם נגד הלך רוח זה באמצעות הדף הקרבי הראשון שנכתב בידי קובנר ואושר על ידי מפקד החטיבה שמעון אבידן. הדף נכתב בצורה תוקפנית ולא סלחנית, ברוח דפי הקרב של הצבא האדום. אחת השורות המייצגות בדף הקרבי נוסחה כך: ..."טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש הרצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית- חרפה היא! לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות!".

מבקריו של קובנר, איש השומר הצעיר, ובהם ד"ר שרה אוסצקי לזר ואורי מילשטיין, מאשימים אותו בצביעות ובהתחשבנות אידאולוגית עם בני ניצנים משום שנימנו על תנועת העובד הציוני‏

חברי קיבוץ ניצנים לא סלחו לקובנר על קטרוגו עד יומו האחרון. ניסיונות לפיוס בין הקיבוץ לקובנר, שנעשו ברבות השנים, לא צלחו.

לאחר מלחמת העצמאות
באמצע שנות ה-50 הביא להפסקתה של ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון בטענה שאינה עושה צדק עם חטיבת גבעתי. בשנת 1959 הביא להפסקתו של קונצרט שנערך בקיבוצו, עין החורש, כמחאה על התחמקות האמן משירות צבאי בעת מלחמת העצמאות. בקונצרט הופיע הפסנתרן יהלי וגמן, בן למשפחת שלונסקי שיצא לארצות הברית בעיצומה של מלחמת העצמאות להשלים את לימודי המוזיקה שלו. וגמן לא השתתף במלחמה וגם לא מיהר לשוב. קובנר לא שכח ולא סלח והחליט למחות באופן בלתי-שגרתי.‏[4]

במאי 1961 העיד מטעם התביעה במשפט אייכמן, ועדותו הותירה רושם עז והפכה לאירוע מכונן, אף שלא הועילה למשפט. בשנת 1972 החל לעבוד בפרויקט בית התפוצות שנפתח בשנת 1978. הוא היה האדם המרכזי בצוות זה והוא זה שגיבש את הרעיון המרכזי המוביל את התצוגות. קובנר הוא זה שייצר וכתב את התכנים, אצר את התערוכות והיה אחראי על התצוגות.

קובנר נפטר ביום השני של ראש השנה ה'תשמ"ח, 25 בספטמבר 1987. נקבר בקיבוצו עין החורש שבעמק חפר. רעייתו, ויטקה קובנר, שהייתה אף היא חברה בקבוצת הפרטיזנים של גטו וילנה, הלכה לעולמה בפברואר 2012. בנו הוא הצייר מיכאל קובנר שנקרא על שם אחיו של אבא קובנר, שנפל בשורות הפרטיזנים הסובייטים.

אלטלנה  הייתה ספינה, שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947


אלטלנה הייתה ספינה, שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947, והפליגה לישראל ביוני 1948, כשהיא מובילה על סיפונה כ- 930 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל.

במהלך המשא-ומתן, שהתקיים טרם הגעת הספינה לחופי ישראל, בין הנהגת האצ"ל, בראשות מנחם בגין לבין נציגי ממשלת ישראל, התגלעו חילוקי דעות קשים בעקבות דרישת נציגי האצ"ל, שעשרים אחוזים מהציוד הצבאי הנמצא על האונייה יועבר לידי יחידות האצ"ל, שלחמו במסגרת צה"ל, ויחידות האצ"ל במרחב ירושלים (שם שמרו יחידות האצ"ל על עצמאותן, בטענה שבהתאם להחלטת החלוקה, ירושלים לא נכללה בשטח המדינה היהודית, אלא הייתה מובלעת בחסות בינלאומית). נציגי הממשלה דרשו, שהציוד הצבאי על האונייה יועבר קודם כל לרשות צה"ל, ורק לאחר מכן יוחלט מה יעשה בו. עצם הגעתה של ספינה הנושאת נשק לחופי ישראל הייתה בעייתית, משום שהיוותה הפרה של החלטת האמברגו של מועצת הביטחון ושל תנאי ההפוגה הראשונה.

כאשר הגיעה "אלטלנה", בהנחיית ממשלת ישראל, לחוף כפר ויתקין, ב-20 ביוני 1948, וניסתה לפרוק שם את הציוד הצבאי שעל סיפונה, כותר אזור הנחיתה על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, דן אבן, הציב לאנשי אצ"ל אולטימטום‏[1] למסור באופן מיידי את הנשק, שנפרק מהאוניה, לידי שלטונות צה"ל. בעקבות דחיית האולטימטום על ידי פיקוד האצ"ל, פרצו בשעות הבוקר של ה-21 בחודש חילופי אש בין כוחות צה"ל וכוחות האצ"ל, והספינה נמלטה מחוף כפר ויתקין והפליגה דרומה לכיוון תל אביב, בתקווה ששם יוכלו אנשי האצ"ל לפרוק בביטחה את הנשק שעל סיפונה.

כאשר הגיעה "אלטלנה" מול חופי תל אביב ב-22 ביוני, התחדשו חילופי האש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל בתל אביב, שניסו להשתלט על אזור החוף, כדי לאפשר את פריקת הנשק מהאונייה. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה, שנורה על ידי תותח של צה"ל, עלתה באש, ונותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב, עד להטבעתה מול חוף נבי-רובין, למעלה משנה לאחר מכן‏[2].

בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור" (מהלך שיש הרואים בו אקט של טיהור פוליטי). הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הנחיצות בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס ציבורי ופוליטי לוהט עד לימינו. לימים כונה האירוע בשם "פרשת אלטלנה".